נסים טל
ציורי שמן של עוברי אורח, רקדניות ושחקנים — דמויות אנונימיות הנתפסות ברגעים חולפים של היומיום.
ציורי שמן של עוברי אורח, רקדניות ושחקנים — דמויות אנונימיות הנתפסות ברגעים חולפים של היומיום.
יליד ירושלים, בוגר כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. תואר שני בחינוך מאוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. למדתי אמנות בבצלאל ירושלים בין השנים 1979–1983 (לא לתואר). כמו כן מילאתי מגוון תפקידים באגף התקציבים במשרד האוצר בירושלים.
לאורך כל השנים עסקתי באמנות, ובניהול מוסדות תרבות ואמנות, 25 שנים ניהלתי את מוזיאוני חיפה.
ב-5 השנים האחרונות אני עוסק בייעוץ אסטרטגי להקמה ולניהול מוזיאונים, במקביל אני יוצר ומציג את האמנות שלי.
אימייל: nissimtal@gmail.com
חלק זה בתערוכה מציג קהל מזדמן שהגיע לצפות במופע ריקוד או תיאטרון, בין אם באולם סגור ובין אם במרחב ציבורי פתוח.
העבודות מתמקדות באינטראקציה: הן בין הפרטים בקהל עצמו, והן בקשר המיוחד הנוצר בינם לבין השחקנים. מאחר שמדובר במופעי פרינג' או רחוב, האינטראקציה עמוקה ומהותית.
בציורים ובצילומים, הדמויות מוצגות בתקריב בניסיון ללכוד את הרגע החולף, את התנועה, ואת התנוחות והמחוות הייחודיות של הרקדנים והשחקנים. הקהל הצופה משתתף באינטראקציה עם האמנים, בניגוד למופע הדינמי המשתנה ללא הרף.
בסידרת הציורים מוצגים עוברי אורח אנונימיים, מקרים והתרחשויות חברתיות אקראיות. הפרטים מוצגים בצורה מקרית, מונוטונית; הם דומים זה לזה ואין בהם ייחוד. אבל דווקא הרגיל, הנורמלי והיומיומי, הרגע החד-פעמי, הופך לעיתים למרתק ולמושך. כך, למשל, אחד הציורים מתעד רגע נתון בתחנת רכבת - קבוצה מקרית של אנשים, שתוחלף בעוד כמה רגעים בקבוצה אנונימית אחרת. אין הבדל גדול בהתרחשות בין הקבוצות השונות. בציורים אחרים אנשים ממתינים בתור לכניסה לגלריה, או להופעה של להקת "האבנים המתגלגלות".
מוריס בלאנשו כתב: "היומיום הוא התנועה שבאמצעותה מתקיים הפרט, בבלי דעת לכאורה, באנונימיות אנושית. ביומיום אנו חסרי שם, בעלי קורטוב של מציאות אישית, כמעט חסרי-פנים, ממש כשם שאנו נעדרים הגדרה חברתית, שתקיים או תחבוק אותנו... היומיום אינו מצוי במקומות המגורים שלנו, ואף לא במשרדים או בכנסיות או בספריות או במוזיאונים. אם הוא מצוי במקום כלשהו, הרי זה ברחוב".
ברקע קבוצת האנשים המקרית בציורים נמצאים תמיד פריטי תפאורה יומיומיים: כרזות רחוב, מסכי וידיאו, שילוט רחוב. הם אינם קשורים לעובר האורח המקרי החולף לידם, והם משתנים בהתאם לסיטואציה ומחזקים את אקראיות הקיום היומיומי ברחוב. למרות האנונימיות המשטחת ומאחדת את הדמויות במבט מרחוק, כאשר מתקרבים לציור אפשר להבחין בפרטים רבים, שמבדילים כל דמות מרעותה; אפשר לחוש ביחסים בין הדמויות: לעיתים אלה הם בני זוג, לעיתים חברים בקבוצה. המבט מקרוב חושף פרטי לבוש מעניינים ותנועות המייחדות את הדמויות.
"הציור מבקש ללכוד את הרגע החולף של עוברי האורח האנונימיים במרחב הציבורי. לעיתים הם מתגבשים לכדי קבוצה מקרית בעלת אינטרס משותף, אבל מרביתם פועלים בניכור לסביבתם, מתוך היררכיה פנימית, שנקבעת לפי מיקומם בתור, סדר הגעתם וכדומה. "האנשים נבדלים זה מזה בגילם ובמעמדם, ולרוב הם אינם מדברים זה עם זה. הם פשוט מתקיימים זה לצד זה בריבוי בדידויות", כתב זאן-פול סארטר. שלא כמו בצילום, בציורים ניכר מגע המכחול, והכתמיות הצבעונית הופכת לדמות או לחפץ באמצעות מבטו של הצופה המיומן. בחלקים מהרקע משיחות מכחול רחבות ולא מדויקות מעניקות לציורים את אופיים החופשי.
